‏‏‏3 בספטמבר 2010

‏כד' אלול תש"ע

שבת שלום

"אתם ניצבים היום כולכם לפני יהוה אלוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך" פרשת ניצבים/וילך.

נשים רגע לב לפסוק הפותח שקראתי זה עת, הפותח כרגיל את פרשת השבוע שלי. לפני מה ניצבים כל בני ישראל כעת? ובכן בהמשך כתוב: "לעוברך בברית יהוה אלוהיך". יש המפרשים זאת בהקשר של המועד: אנו נמצאים כעת ערב ראש השנה, ואחרי ראש השנה הרי מגיעים הימים הנוראים. אלה הימים בהם נחתך גורלו של כל איש ואיש לשנה הקרובה, מי לחיים ומי למוות. יש המפרשים זאת באופן קצת פחות דרמטי: משה שוב בא להזכיר לבני ישראל את בריתם עם אלוהים. כך או כך – כולם שווים לפני אלוהים. מראשי העם, נשיאיו וזקניו ועד לילדים ואף הגרים היושבים במחנה. בדרך הכלל הגרים, כלומר אלה שאינם בני ישראל, יושבים בשער העיר. אך למחנה הרי אין שער. ומי הם חוטבי העצים ושואבי המים? נראה כי אלה הכנענים שהצטרפו לבני ישראל וקיבלו עליהם את אמונתם אך טרם זכו באמונם, והעבודות הקשות ואולי הבזויות ביותר הוטלו עליהם. בימינן היינו אומרים אולי: מהאליטות של צפון תל אביב ועד העובדים הזרים אשר בתחנה המרכזית, ממנהיגות ש"ס ועד ערביי אום אל פחם - ברגע של מתן הדין, ברמה של כל איש ואיש – כולם שווים. טוב. בעצם אולי היינו מוציאים מזה את העובדים הזרים ואת הערבים. ואולי גם לא היינו אומרים שכולם שווים. התקדמנו קצת מאז משה רבנו. רק לא כל כך ברור לאן.

בפרשת וילך, חלקה השני של פרשת "ניצבים/וילך" קורא אלוהים למשה לאוהל המועד ומודיע לו: "הנה קרבו ימיך למות. קרא את יהושע והתייצבו האוהל המועד ואצונו". משה עושה כמצווה, והוא ויהושע ניצבים בפני אלוהים בפתח אוהל המועד. בלי לחזור על כל הכתוב, לא ארוך מאד אך לא קצר מספיק, מבשר אלוהים למשה (למרות שגם יהושע ניצב בפתח האוהל אלוהים מדבר אל משה בלבד) כי העם צפוי לסור מבריתו לאחר הגיעו לארץ כנען. לאחר שיגיע לארץ זבת חלב ודבש, לאחר שאכל ושבע ודשן, כלומר לאחר מצבו ישתפר והלחצים ירדו – או אז הוא יסור מדרך הישר ויעבור לעבוד אלוהים אחרים. ואז אלוהים יכעס. אוהו כמה שהוא יכעס! והוא יתנקם בעם כמו שרק אלוהים יודע. המצב הזה צפוי: חברה חלוצית, שוויונית ומשימתית משיגה את היעד עליו נאבקה. מצבה משתפר והיא זונחת את אמונותיה הישנות. חברה משימתית, כמו בני ישראל במסעם החלוצי במדבר, זקוקה לכל אחד מחבריה. אם כלוחם, אם כבעל כושר ייצור. היא ששה לצרף אליה את הרוצים בכך כדי להרחיב את הכתף הנושאת בעול. אם לא בחומר – ברוח. בהבטחת העתיד ובהגדלת העוצמה המשותפת. החברה הזו זקוקה לכל אחד מחבריה כמעט, ולכן לא תזנח איש מהם. קל להאמין בשוויון האדם במצב זה. הפער בין נשיאי השבט לחוטבי העצים ושואבי המים מתגמד אל מול האתגר המשותף. ההבדל בין הגר היושב במחנך לבין בני ישראל מדורות נעלם כאשר כולם לוקחים מגן ושלח ויוצאים להילחם באויב המשותף.

אך לאחר שהחברה הזו מגיעה אל הארץ המובטחת שלה. לאחר שמסתבר שהארץ אכן זבת חלב ודבש ואפשר לאכול ולשתות, לשבוע ולנוח – קל לשכוח את שותפות הגורל לפניה ניצבים כולם ילד וכל אחד ואחד לבדו כמוזכר בראשית הפרשה. קל לחשוב שישנה אצולה ויש אחרים. קל לנהות אז אחר אלוהים אחרים, אלוהי הארץ או מה שלא יהיה, ולשכוח את התורה אשר הביאה את העם הזה אל ארצו המובטחת.

כמעט בכל דור יקומו המנהיגים או מורי הדרך אשר ירצו וינסו להחזיר את העם אל דרך הישר. הדרכים שונות: יהושע אינו משה. נביאים אחרונים אינם נביאים ראשונים. אך התורה – אחת היא.

ואיך תיזכר ותילמד תורה זו? משה משתמש בשתי דרכים להורות את התורה: האחת היא זו: "ויצו משה אותם לאמור מקץ שבע שנים במועד השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות פני יהוה אלוהיך במקום אשר יבחר תקרא את התורה הזו נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו...". זו מצוות "הקהל" אשר חידש עזרא הסופר בעת שיבת ציון. המועד, בשנת השמיטה החלה אחת לשבע נים נוח: במילא לא עובדים את האדמה, ויש זמן לתורה. הוא הדרך השניה – "ויכתוב משה את השירה הזו וילמדה את כל ישראל" באיזו שירה מדובר? יש לכך גירסאות רבות, וכל החכמים והמפרשים צודקים לשיטתם. ייתכן וזו התורה כולה, ייתכן וזו השירה המופיעה בפרק הבא. בכל נקרה ברור: לשירה יש יתרון על פני קריאת התורה: היא אינה מדברת אל השכל. היא מדברת אל הלב. ומה שמדבר אל הלב נכנס לנשמה טוב יותר מאשר מה שמדבר אל הראש.

בכל מקרה אומר משה: "המצווה הזו אשר אנוכי מצווך היום לא נפלאת היא ממך... לא בשמיים הוא...  ולא מעבר לים... כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". וממשיך ואומר: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע... - ובחרת בחיים".

שבת שלום